בתוך חצרות בתי הכלא בישראל פועלים פסי ייצור. אסירים מרכיבים קרטונים, אורזים מארזי סכו"ם, מייצרים ריהוט משרדי. על הנייר כל זה הוא עניין ציבורי מובהק: בתי הסוהר כולם של המדינה, והיחסים שבין אסיר לבין הרשות הכולאת אותו נשלטים בכליו של המשפט הציבורי. בפועל, מי שעומד לצד מכונת הייצור ומכתיב את מבנה העבודה, את עיצוב המוצר ואת התעריף לכל פריט הוא לא אחת גורם פרטי לגמרי, ומערך התעסוקה עצמו הוגדר בשלב מסוים גוף ציבורי במודל עסקי פרטי. איך קרה שתחום שהוא סמל של ריבונות מדינתית התחיל להתנהל כעסק?
זו השאלה שבלב הדיון: מה הפער שנפער בין המשפט הכתוב לבין המציאות שבשטח, מהיכן הוא נובע ומה הוא מסתיר. הבדיקה אינה מסתפקת בחקיקה, בתקנות ובפסקי הדין המרכזיים שעיצבו את התחום, אלא יורדת לשטח ממש: סיורים בבתי סוהר, פגישות עם סוהרים ועם אסירים עובדים, ראיונות עם בעלי תפקידים בשירות בתי הסוהר וברשות לשיקום האסיר, עם עורכי דין שייצגו אסירים ועם אסירים משוחררים שסיימו את מסלולי התעסוקה.
על התשתית הזאת נבנית פריזמה מושגית שאינה מסתפקת בשאלה הבינארית אם ארגון הוא פרטי או ציבורי, אלא בוחנת שישה ממדים שונים של ציבוריות, מן הבעלות והמימון ועד לשאלה מי באמת שולט בתהליך הייצור ובשוק שבו נמכרים מוצריו. התוצאה היא מבט בלתי שגרתי על אחד המרחבים הסגורים ביותר בישראל, ועל השאלה אילו זכויות נותרות בידי מי שעובד בתוכו.
