תעלת פנמה נחשבת לאחד מפרויקטי ההנדסה הגדולים והנועזים בהיסטוריה המודרנית, אבל מי שזכרונו נחקק בה הוא בעיקר של מהנדסים, רופאים ומנהלים גברים. מאחורי הסיפור המוכר על גבורה גברית מתחבא סיפור אחר, שכוסה בשכבות רבות של הדחקה: נזירות צרפתיות ואחיות אמריקאיות שטיפלו במאות אלפי פועלים חולים ופצועים, בתנאים קשים ומסוכנים, תוך התמודדות מתמדת עם מחלות טרופיות, מחסור באמצעים ויחסי כוח בלתי שוויוניים עם הממונים הגברים עליהן.
מה קרה כשהשלטון הצרפתי בפנמה קרס ופינה את מקומו לנציבות האמריקאית? כיצד השתנו מעמדן ותנאיהן של הנזירות שסירבו לעזוב את בית החולים שהקימו, ושל האחיות האמריקאיות שהגיעו לאחר מכן מתוך שאיפה להרפתקה ולשכר נאה? האם המאבקים שהן ניהלו למען תנאי עבודה ושכר הוגנים הביאו לתוצאות, והאם תרומתן זכתה להכרה בזמן אמת או רק שנים רבות אחר כך?
המאמר בוחן שאלות אלה תוך הישענות על דוחות רשמיים של נציבות התעלה, מכתבים פרטיים ורשמיים, וכתבות עיתונות בנות התקופה, ומבקש להעמיד את קורות הנשים המטפלות במרכז הבמה, במקום להשאירן ברקע לסיפור ההנדסי המוכר.
