קבוצת פייסבוק סגורה של הורים לילדים על הרצף האוטיסטי מונה אלפי חברים, ובה מועלים מדי יום עשרות פוסטים שמצחיקים דווקא את מה שלא נהוג לצחוק עליו. יש בה שפה פרטית משלה, דמויות בדיוניות ופרופילים בדויים, וחוק אחד נוקשה: כל פוסט ותגובה חייבים להיות הומוריסטיים. מה גורם להורים לבחור בהומור שחור כשמסביבם מציעים קבוצות תמיכה מקשיבות ורגישות? ומה קורה בנפשם כשהם מדברים על ילדיהם בלשון של סלנג, מטאפורות ואירוניה?
המאמר שואל מה תפקידו של ההומור השחור בהתמודדות של הורים עם גידול ילד על הרצף, ובאילו אמצעים הקבוצה משתמשת כדי לעשות זאת. החוקרות בוחנות את הקבוצה דרך משקפי המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט, הגישה הנרטיבית ותפיסתו של פרויד את ההומור. הן מנתחות פוסטים ותגובות מתוך הקבוצה, ובוחנות את המילון שחבריה יצרו, את האמצעים הרטוריים ואת דרכי הביטוי של תוקפנות, של נורמליות ושל כוח. הדוגמאות שונו כדי להגן על פרטיות המשתתפים.
זו הצצה לעולם שנראה בהתחלה שטחי ואף פוגעני, אך מסתירה מאחוריו חוויה אנושית סבוכה של הורים, של בדידות ושל חיפוש אחר מקום שבו אפשר לנשום.
