לפני יותר ממאה שנה נפתח בשטוטגרט בית ספר אחד, שיועד לילדי העובדים של מפעל ולדורף אסטוריה, וממנו צמחה רשת חינוכית שמונה היום יותר מאלף בתי ספר בחמש יבשות. ישראל היא כיום אחת המדינות שבהן חינוך ולדורף גדל בקצב המהיר ביותר. אבל מאחורי הפדגוגיה המוכרת מסתתרת שאלה שמדברים עליה הרבה פחות: מי בעצם מנהל בית ספר כזה, ואיך מתקבלות בו ההחלטות. המסורת שנולדה אחרי מותו של רודולף שטיינר היא של ניהול משותף בלא מנהל יחיד, והיא מלווה את בתי הספר עד ימינו.
מה קורה כשבית ספר כזה גדל, נכנס למערכת החינוך הלאומית ונדרש לעמוד מול רשויות, תקציבים והורים, אבל ממשיך להתנהל כמו קבוצת חלוצים שמחליטה הכול ביחד בישיבת צוות שבועית? האם אפשר לשמור על החופש הפדגוגי של כל מורה ובה בעת ליצור מנהיגות ברורה ואחריות אישית שאינה מתפזרת בין כולם?
השאלות האלה נבחנות כאן מתוך התבוננות רבת שנים בבתי ספר ולדורף בישראל ובכמה מדינות נוספות, מתוך ההיסטוריה של צורות הניהול בתנועה מאז בית הספר הראשון, ומתוך מודלים של ייעוץ ופיתוח ארגוני. הדיון עובר בין מושגים כמו מנהיגות אופקית, שיטת המנדטים, שלבי צמיחה של ארגון ותהליך קבלת החלטות ספירלי.
