מה קורה כשמפסיקים לחשוב על מנהיגות כתכונה של אדם אחד, ומתחילים לחשוב עליה כמשהו שקורה, זורם ומתהווה כל הזמן, בין אנשים, חפצים, מסמכים ורגעים? המחקר הרווח בתחום המנהיגות החינוכית נוטה להציג את התפתחות המנהיגות כתהליך ליניארי ומדורג, שמוביל בהדרגה למנהיגות "טובה" ו"יעילה", ומתמקד בתכונות ובהתנהגויות של המנהיג הבודד. אבל מה אם התפיסה הזו של זמן וזהות היא עצמה הבעיה?
מאמר זה יוצא למסע פילוסופי ואמפירי כאחד, ושואל: כיצד אפשר לחשוב על מנהיגות בחינוך לגיל הרך מחוץ לגבולות הזמן הליניארי ומחוץ למושג הסובייקט הבודד? בהתבסס על מפגשי הפרשנות של דלז וגואטרי, ועל פיתוחיה של מזיי למושג "קול ללא איברים", המאמר מציע לראות במנהיגות אסמבלאז' מתהווה, המורכב מיחסים אנושיים ולא-אנושיים, מזמנים חופפים של עבר-הווה-עתיד, ומהתשוקות הזורמות בתוך ארגונים חינוכיים.
כדי לבחון את השאלה הזו, הכותבת חוזרת לחומרי מחקר שנאספו בשני הקשרים שונים: מפגשי הדרכת עמיתים של מנהלים בחינוך לגיל הרך שבהם השתתפה בעצמה, וראיונות עם מורות מתחילות שדיברו על מנהיגיהן. אלא שהקריאה בחומרים הללו אינה קריאה רגילה, ולא שגרתית של קידוד וניתוח תמטי, אלא ניסיון להקשיב לקולות המתהווים מעבר לזהותם של הדוברים, ולשאלת מה קורה כשמנהיגות לא "שייכת" למישהו.
