מה משותף בין משוררים וסופרים שישבו בבתי קפה בתל אביב בשנות הארבעים ודיברו על "עבריות" חדשה, לבין מעגלי נשים שחוגגות את מחזור השנה בטבע ומקיימות טקסים לכבוד האלה? שתי תנועות שוליים ישראליות, שהפרידו ביניהן כמעט שבעים שנה, בחרו להשתמש בסמליות פגנית כדי לדבר על אדמה, לאום, מגדר ויחסם למוסדות השלטון והדת. האם מדובר בהמשכיות היסטורית? האם הנאו־פגניות של ימינו היא בעצם כנעניות בלבוש חדש, או שמא עוד גל של תופעה עולמית שפשוט נקלעה לארץ כנען?
המאמר מציב זו לצד זו את התנועה הכנענית הקלאסית, סביב דמויות כמו יונתן רטוש, עדיה גור־חורון ואהרן אמיר, ואת עולם הנאו־פגניזם הישראלי על זרמיו השונים: ויקה, רוחניות פמיניסטית, תנועת האלה ומעגלים נאו־שמאניים. ההשוואה נעשית דרך כמה צירים: קווי מתאר אידיאולוגיים, דפוסי פעילות והתארגנות, תפיסות דתיות, היחס ליהדות ולמיתוסים וגיבורים, פוליטיקה ולאומיות, והיחס לערבים ולצבא, וכן מקורות ההשראה והיחס לתרבויות אחרות. בסוף מופיעה טבלת השוואה מסכמת.
התמונה העולה היא מורכבת ומפתיעה, ובאמצעותה אפשר להבין טוב יותר גם את החברה הישראלית: מדוע דווקא כאן צומחות תנועות כאלה, מה הן אומרות על הזהות והמקום, ולמה אלי כנען, שנדמה שהיו אמורים להיות חומר גלם טבעי, כמעט נעדרים מהשיח של הפגנים העכשוויים.






