עבור מי שגר במרכז, הדרך אל בית החולים, אל מקום העבודה או אל בית הספר היא עניין של מה בכך. עבור מיליוני אנשים באזורים כפריים מרוחקים בעולם המתפתח, אותה דרך היא שביל עפר שעגלה רתומה לבהמה עוברת בו, והיא זו שקובעת אם יגיעו לרופא בזמן ואם יצליחו למכור את היבול שגידלו. תחבורה היא עמוד השדרה של הכלכלה המקומית, ואי נגישות היא אחד הגורמים העקשניים ביותר לעוני ולהדרה חברתית. אלא שכדי לשנות את המצב צריך קודם כול לדעת מהו: בלי נתונים מהימנים על דפוסי הנסיעה, על מצב הדרכים ועל צורכי התושבים, אי אפשר לנסח מדיניות תחבורה אזורית ראויה לשמה.
וכאן מתחילה השאלה המעניינת. אילו שיטות איסוף נתונים באמת מתאימות לאזורים שבהם אין קווי טלפון סדירים, שיעורי האנאלפביתיות גבוהים, הבתים מפוזרים על פני שטח עצום והתושבים חוששים להשיב לזרים על שאלות הנוגעות לחייהם הפרטיים? איך בוחרים בין ראיון פנים אל פנים, שאלון בדואר, שיחת טלפון בסיוע מחשב וסקר מקוון, כשהמשאבים מוגבלים וכל טעות בתכנון עולה בזמן ובכסף?
כדי להשיב על כך נבחנות כאן זו לצד זו מתודולוגיות הסקר הנהוגות בתכנון תחבורה, מן המסורתיות ביותר ועד לחדשות: סקרי משקי בית, ספירות תנועה וסקרי מלאי דרכים, סקרי מוצא ויעד, סקר חלוץ והערכות כפריות משתתפות שבהן התושבים עצמם שותפים לאבחון הבעיה. הבחינה נשענת על ספרות מקצועית ענפה ועל סקרי הנסיעות הלאומיים של אנגליה, ארצות הברית, שווייץ, בלגיה, ספרד ודרום אפריקה, ומעמידה זו מול זו את יתרונותיה ואת מגבלותיה של כל שיטה.






