מה קורה בתינוק כשהאדם שאמור להרגיע אותו הוא גם מי שמעורר בו אזעקה? בעשורים האחרונים התברר שהיקשרות לא מאורגנת היא אחד הגורמים העקביים ביותר לקשיים רגשיים ובין-אישיים בהמשך החיים. עם זאת, עדיין לא ברור כיצד פגיעה בטיפול הופכת, בתוך שניות, להתנהגות שבורה: תנועות סותרות, רצפי פעולה שנקטעים, קפיאה ותנוחות מבולבלות. רוב ההסברים הקיימים נשענים על מעגלים לימביים וקורטיקליים של הערכת איום וויסות רגשי, ופחות על מערכות עתיקות יותר, שפועלות מהר מאוד ועוד לפני שיש מקום למחשבה.
המאמר שואל באיזו רמה של הארגון העצבי נולד לראשונה הקונפליקט בין הדחף להתקרב לדמות המטפלת לבין הדחף להתגונן ממנה. הוא מציע להפנות את המבט אל המוח האמצעי, ובמיוחד אל הקולליקולוס העליון, מבנה שמשלב מידע חושי והופך אותו לתנועה, בקשר הדוק עם מעגלי ההגנה של הרמה האפורה סביב הצינור.
הכותב אינו מדווח על ניסוי חדש. הוא בונה מסגרת מושגית שמחברת בין תפיסה אתולוגית-אבולוציונית של היקשרות והגנה כמערכות מוטיבציה שלובות, לבין ידע נוירוביולוגי על התמצאות ובחירת פעולה, וגם לממצאים על תקשורת הורית מפחידה ומופרעת. המסגרת מבחינה בין רמות ניתוח, בין איום, פחד וקונפליקט, ובין התנהגויות מתחת לסף לבין סיווג קליני. היא נוגעת גם בשאלות פתוחות על ההשלכות ההתפתחותיות והטיפוליות, ובהן הדרך שבה עקבות מוקדמות עשויות לחזור ולהופיע בגוף לאורך החיים.






