סיפור קצר וסתום המופיע בתוך סוגיה הלכתית במסכת בבא בתרא מזמין קריאה מדוקדקת הרבה יותר ממה שנדמה במבט ראשון. עלילתו נסובה סביב חלקת פרדס שמעבירה אישה חולה לאחיה, רב דימי בר יוסף, בכל פעם שהיא חוששת ממותה, ומבטלת את ההעברה בכל פעם שהיא מבריאה. כשהיא מבקשת ממנו קניין שאין ממנו חזרה, הוא נענה, מגיע ומבצע קניין הלכתי תקין לכל הדעות. ואף על פי כן, כשהיא מבריאה שוב, בית הדין בראשות רב נחמן מבטל את הקניין ומחזיר לה את הפרדס, ובד בבד רב נחמן מטיח באחיה איום חריג וחמור על שהתעצל להתייצב לדין.
מה עומד מאחורי ההתנהלות המשונה הזו? האם האישה נהגה מתוך תמימות אמונית או מתוך תעתוע מכוון כדי לשמור על קשר עם אחיה המתרחק? ומה הביא את רב נחמן, שבמקום אחר נהג בסבלנות דומה כלפי מי שנמנע מלהתייצב לדין, להגיב כאן בחריפות יוצאת דופן ולנקוט בפסיקה שנראית כסותרת את הדין הפורמלי הברור?
המאמר בוחן שאלות אלה דרך קריאה צמודה בטקסט התלמודי, בהשוואה למקורות מקבילים ולפרשנויות הלכתיות מאוחרות, ולצד זאת מזהה מבנה ספרותי מיוחד המתפתח בתוך הסיפור, מבנה המסדר את פרטי העלילה בצורה סימטרית ומרוכזת. ניתוח זה חושף כיצד הצורה הספרותית של הסיפור עשויה לשמש מפתח להבנת ההיגיון שביסוד הפסיקה ההלכתית ושל מערכת היחסים המשפחתית המתוארת בו.
