כשמדברים על מקרופאגים, רוב האנשים חושבים על תאים שבולעים חיידקים. אבל בכל איבר בגוף יושבת אוכלוסייה מיוחדת של מקרופאגים שחלק מהם הגיעו לשם עוד בתקופה העוברית, ומאז הם עושים הרבה יותר משמירה: בלב הם עוזרים להעביר אותות חשמליים, במוח הם גוזמים סינפסות, בטחול הם ממחזרים ברזל מכדוריות דם אדומות, ובמעי הם משוחחים עם נוירונים שמניעים את המעי. מה קורה לתאים האלה כשזיהום מגיע, ומדוע לפעמים האיבר אינו חוזר לעצמו גם אחרי שהפתוגן נעלם?
המאמר מציע לראות במקרופאגים שוכני רקמה מתווכים בין חסינות לפיזיולוגיה של האיבר, ושואל כיצד המקור ההתפתחותי שלהם, האותות שהם מקבלים מהסביבה והתכנות המטבולי שלהם קובעים אם יגנו על האיבר בזמן זיהום או דווקא יפגעו בו. כדי לבחון זאת נסקרת ספרות עדכנית ממחקרי מעקב שושלות, תעתיקיות של תא בודד ומודלים גנטיים, סביב שלושה צירים: הקשר הנוירו-חיסוני בין הלב למוח, ציר הכבד והטחול שמנהל את הברזל בגוף, ורקמות המחסום של הריאה, המעי והעור.
לאורך הדרך עולים זיהומים כמו מחלת שאגאס, מלריה, שחפת, שפעת וצרעת, ומוצגות גישות טיפוליות חדשות, ממטפורמין וקושרי ברזל ועד מקרופאגים מהונדסים, שמנסות לא רק לדכא דלקת אלא לשמור על התאים שמחזיקים את האיבר בחיים.
