כמעט כל מה שאנחנו יודעים על הגנים שלנו נלמד מעכברים, מזבובים ומתולעים. אבל מה קורה כשגן אנושי חשוב פשוט לא קיים בעכבר? מאות גנים כאלה, חלקם קשורים למחלות, נשארו כמעט בלתי נחקרים, משום שאין להם מקבילה במודל המעבדה הנפוץ ביותר. כאן נכנס לתמונה יצור קטן ולא מוכר במיוחד: למור העכבר, פרימט זעיר ממדגסקר, שמבחינה גנטית יושב איפשהו בין העכבר לאדם. הוא קטן, מתרבה מהר וקל לגידול, אבל הגנום שלו עדיין מלא חורים, ולרבע מהגנים שלו אין אפילו שם.
השאלה המרכזית היא מה אפשר ללמוד על הגנים, הפיזיולוגיה והמחלות של פרימט כשמסתכלים על כל התאים בגופו בבת אחת. החוקרים נשענו על אטלס עצום של ריצוף RNA מתאים בודדים, יותר ממאתיים אלף תאים מ-27 איברים של ארבעה למורים מבוגרים, והשתמשו בו כמו בזכוכית מגדלת: כדי לחפש גנים שאיש לא זיהה קודם, למפות צורות שחבור, להשוות דפוסי ביטוי בין למור, אדם ועכבר ולעקוב אחרי תאי מערכת החיסון לאורך כל הגוף. במקביל הם ריצפו את הגנום של הלמורים, חיפשו מוטציות טבעיות שמשביתות גנים חיסוניים ובחנו מה קורה לתעתיקים שלהן בתוך התאים עצמם.
בדרך צצו גם הפתעות שאיש לא תכנן. הלמורים היו מבוגרים, ולחלקם היו מחלות שדומות מאוד למחלות של בני אדם, כך שהאטלס הפך גם לכלי לפענוח תעלומות רפואיות, ובהן תאים משונים שהופיעו דווקא בריאה. התוצאה היא מבט נדיר על פרימט שלם, תא אחר תא, ועל השאלה אם הוא יכול למלא את החלל שהעכבר משאיר.
