עמוק בתוך העצם, כלואים במטריצה מינרלית קשה, חיים האוסטאוציטים. הם מהווים את רוב תאי העצם, מחוברים זה לזה ברשת צפופה של תעלות זעירות, ובמשך שנים נחשבו לתאים סבילים שאינם עושים הרבה. היום ידוע שהם מנצחים על בניית העצם ועל פירוקה ואף משתתפים בתיקון שברים. אלא שהעצם היא גם אחת הרקמות העשירות ביותר בכלי דם, ולאחרונה התגלה שיש בה גם כלי לימפה. איך מתנהלת השיחה בין התאים הקבורים בעצם לבין כלי הדם שעוברים לידם?
זו השאלה שבמרכז הסקירה. היא אוספת את הידע הקיים על הדרכים שבהן אוסטאוציטים וכלי דם עשויים לתקשר: מגע פיזי בין השלוחות של התאים לדפנות כלי הדם, העברה של מיטוכונדריות מתא לתא, צמתי פער, חומרים מופרשים כמו VEGF, סקלרוסטין ונוירופפטיד Y, ושלפוחיות זעירות הנושאות מטען ביולוגי. לצד זה נבחנת השאלה אם יש קשר דומה גם עם כלי הלימפה של העצם, תחום שכמעט לא נחקר.
הדיון אינו נשאר בגבולות הביולוגיה הבסיסית. הוא עובר לשלושה מצבים שבהם לקשר הזה עשויה להיות משמעות קלינית: ריפוי שברים, נמק של ראש עצם הירך בעקבות טיפול בסטרואידים, והזדקנות השלד, שבה גם רשת התאים וגם רשת כלי הדם משתנות. מה ידוע באמת, מה עדיין בגדר השערה, ואילו כלים ניסיוניים יוכלו לפצח את הדיאלוג הזה?
