מה בעצם עומד מאחורי המילה "מסורת" בשירה וכתיבה, ולמה יוצרים ומבקרים כל כך נוטים לזלזל בה או לחשוד בה? מאמר קלאסי זה מציע להפוך את היוצרות: לא האינדיווידואליות של המשורר היא שמעניקה לו ערך, אלא היחס העמוק שהוא מקיים עם קודמיו, עם ההיסטוריה של הספרות כולה, ועם מה שנקרא כאן "חוש היסטורי". המאמר שואל כיצד יוצרים מודעים, ולעיתים לא מודעים, נכנסים למערכת יחסים דינמית עם העבר, מערכת שבה החדש לא רק ניזון מן הישן אלא גם משנה אותו מחדש. השאלה המרכזית שהמאמר מבקש להבין היא: מה בדיוק קורה בתהליך היצירה, איזה סוג של "נפש" נדרש מהמשורר, ומה ההבדל בין הרגש האישי של האדם לבין הרגש האמנותי שנוצר ביצירה? כדי לבחון זאת, נעשה שימוש בדוגמאות מגוונות מתוך המסורת הספרותית האירופית, מדנטה ושקספיר ועד קיטס ומידלטון, לצד השוואה מפתיעה לתחום הכימיה, כדי להמחיש כיצד נפש היוצר עשויה לתפקד כמדיום ולא כמקור. הטיעונים כאן מנסים לאתגר תפיסות מושרשות על מקוריות, גאונות ורגש כן בשירה, ולהציע דרך חדשה לחשוב על מקומו של המשורר בזמן ובמסורת שקדמה לו.
הכוח המרגיש: מערכת התחושות
הרמב"ם (רבי משה בן מיימון), היה פילוסוף ותיאולוג יהודי בולט שחי במאה ה-12. הפילוסופיה שלו הדגישה את חשיבות האחדות של הגוף והנפש וכן את התלות
