מה קורה כשאידיאל חברתי שנועד לשחרר נשים מסבל, הופך בפועל לגורם שמרחיק אותן מאהבה ומאושר? ספרות האהבה, לאורך דורות, שיקפה את הקשרים העמוקים ביותר בין בני זוג, בין הורים לילדים, ובין הפרט לחברה שסביבו. שירים כמו אלו של ג'ון דאן, וורדסוורת' וקאזי נזרול איסלאם ליוו את האנושות בתיאור אהבה כערך עליון וכמקור לחוסן נפשי וחברתי. אך מה קורה לסוגה ספרותית זו כאשר תפיסה אידאולוגית מסוימת מתחילה לעצב מחדש את התפיסה החברתית של יחסים, משפחה ומגדר?
מאמר זה מציג שאלה נועזת ולא שגרתית: האם הפמיניזם, שהתפתח משלושה גלים היסטוריים מרכזיים, אכן הצליח בייעודו המוצהר להפחית את סבלן של נשים ולהעניק להן אושר, או שמא הוא תרם בפועל להתרחקות מאהבה אמיתית ולעלייה בתחושות בדידות, ניכור ואפילו סבל קיצוני? בעוד רוב המחקר הביקורתי מתמקד באיתור תמות ודמויות פמיניסטיות ביצירות ספרותיות, כמעט ואין בחינה ביקורתית של הפמיניזם עצמו כגורם פוטנציאלי הפועל נגד אהבה אנושית.
באמצעות ניתוח תמטי של יצירות ספרות קלאסיות ועקרונות תיאורטיים שונים של הפמיניזם, לצד שילוב של תיאוריות פסיכולוגיות וספרותיות, נבחנת השאלה מזווית חדשה ומעוררת מחשבה, שמזמינה עיון מחודש ביחס שבין אידאולוגיה חברתית לבין אחד המשאבים האנושיים היקרים ביותר.
