מה קורה לילדים כשהאמהות שלהם, פליטות שחוו מלחמה ואובדן, מקבלות סיוע נפשי קצר וזול? מיליוני נשים פליטות מתמודדות עם מצוקה נפשית עמוקה בתנאים בלתי יציבים, וכתוצאה מכך גם ילדיהן הצעירים חשופים לסיכון להתפתחות רגשית וקוגניטיבית לקויה. בעולם שבו שירותי בריאות נפש נגישים ומבוססי ראיות הם נדירים במיוחד בהקשרים הומניטריים, נשאלת השאלה האם תוכנית התערבות פסיכולוגית קבוצתית פשוטה, שניתן להעביר בקנה מידה גדול, יכולה לחולל שינוי לא רק באם אלא גם בילד.
מאמר זה מציג פרוטוקול למחקר בשם SEED, ניסוי מבוקר אקראי מבוזר אשכולות שנערך במחנה הפליטים ריינו באוגנדה, ובוחן את תוכנית Self-Help Plus, שפותחה על ידי ארגון הבריאות העולמי ומבוססת על עקרונות טיפול קבלה ומחויבות. עשרים וארבעה כפרים באזור מוקצים באקראי לקבלת ההתערבות בתוספת טיפול רגיל משופר, או לטיפול רגיל משופר בלבד, וכ-720 זוגות של אמהות וילדים בגיל הגן ייקחו חלק במעקב ממושך של שנה שלמה.
מעבר לבחינת יעילות ההתערבות בהפחתת מצוקה נפשית אימהית, המחקר שואל שאלה חדשה ומרתקת: האם שיפור ברווחת האם באמת מתגלגל ומשפיע על רווחתו הפסיכוסוציאלית של ילדה הקטן, ואם כן, באמצעות אילו מנגנוני הורות זה קורה. השאלה הזו עומדת בבסיס אתגר רחב יותר של פיתוח כלים זולים ומדרגיים לחוסן משפחתי בקרב אוכלוסיות שנפגעו ממלחמה ועקירה.
