בכיתה אחת הופיעו פרצי אלימות, ההורים נבהלו, ותוך זמן קצר נמצאה כתובת: ילד שהצטרף לא מזמן. הוא סומן כמי שאחראי לכל הרוע, ואיש לא עצר לשאול אם הבעיה באמת שלו. תופעת השעיר לעזאזל מוכרת לכל מי שהיה חלק מקבוצה, בכיתה, בצוות עבודה או באולם הרצאות. היא מפתה משום שהיא מרגיעה את כולם, ובדיוק משום כך קשה לזהות אותה ולטפל בה.
המאמר שואל מה קורה בקבוצה כשהיא בוחרת לה שעיר, מה תפקידו של המשתתף המסומן, מה תפקידם של ההורים והצוות החינוכי בדינמיקה, ואיך אפשר לעצור את התהליך לפני שהוא גורם נזק. האם ייתכן שהילד שכולם מאשימים הוא בעצם נציג של קול שהקבוצה כולה צריכה לשמוע?
כדי לבחון זאת המחברת מציגה מקרה דמיוני, מוגזם במכוון, המבוסס על התמודדויות אמיתיות של יועצים חינוכיים בכיתות ד-ה. את המקרה היא מנתחת בכלים מעולם הקבוצות קצרות המועד, תוך שילוב תיאוריות תוך-אישיות, בין-אישיות, מערכתיות וקבוצתיות, ומשתמשת במטאפורה של "השד הכחול" מהספר "איתמר צייד החלומות". התוצאה היא מבט מערכתי על כיתה, על קבוצת הורים ועל מי שמוביל אותן, ושפה משותפת למנחי קבוצות ולמחנכים.






