עוני הוא הרבה יותר מסתם מחסור בכסף. הוא קובע אם ילד יגיע לבית ספר, אם משפחה תוכל לממן טיפול רפואי, אם אדם יוכל לחסוך להשקעה בעתידו. באינדונזיה, למרות צמיחה כלכלית מרשימה לאורך העשור האחרון, מיליוני אנשים עדיין נלכדים במעגל שממנו קשה לצאת, ואפילו משבר עולמי כמו מגפת הקורונה הספיק כדי להחזיר אחורה שנים של התקדמות.
המאמר יוצא לחקור שאלה שמעסיקה קובעי מדיניות ברחבי העולם המתפתח: מדוע צמיחה כלכלית לבדה אינה מספיקה כדי לחלץ אוכלוסיות שלמות מעוני, ואילו גורמים עמוקים יותר, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, ממשיכים לשמר את התופעה? כדי לענות על כך, נבחנת ספרות מחקרית ענפה שמציעה הגדרות, מדדים ותיאוריות שונות להבנת העוני, לצד ניתוח נתונים סטטיסטיים על היקפו והתפתחותו באינדונזיה.
מתוך שילוב בין תיאוריות כלכליות קלאסיות לבין גישות פיתוח ממוקדות קהילה, המאמר מתחקה אחר הגורמים המורכבים שמניעים ומנציחים עוני, ומצביע על הכיוונים האפשריים לשינוי אמיתי. האם המפתח טמון בהעצמת הקהילות עצמן? האם יש צורך בשינוי תפקידה של הממשלה? התשובות, כפי שהמאמר מציג אותן, עשויות להפתיע את מי שרגיל לחשוב על עוני רק במונחים של הכנסה ותקציב.
