בכפרים שבצפון-מזרח טנזניה כמעט אין תשתיות תקשורת קוויות, אבל הטלפון הנייד כבר הגיע גם לשם. מי שמחזיק אותו, או לפחות מכיר אותו היטב, הם גם ילדים ובני נוער. השאלה היא מה קורה כשהטלפון הזה פוגש את בית הספר. מצד אחד הוא נראה כמו דרך זולה לגשת לחומרי לימוד במקום שחסרים בו ספרים ומורים. מצד שני יש מי שרואים בו מקור להסחת דעת, להתנכלות ולהידרדרות מוסרית, ובבתי ספר רבים הוא פשוט אסור.
המחקר בודק איך תלמידים ומורים בשני בתי ספר כפריים תופסים את השימוש בטלפונים. השאלות המרכזיות הן מהם דפוסי השימוש בקרב התלמידים, האם הם משתנים לפי גיל, כיתה ומגדר, וכיצד נתפס הטלפון ביחס ללמידה. התשובות חשובות במיוחד לנוכח הרעיון של "הבאת מכשיר אישי" (BYOD), שלפיו תלמידים ילמדו בעזרת הטלפונים שלהם.
החוקרים חילקו שאלון קצר ל-252 תלמידים בכיתות א' ו-ג' של שני בתי הספר. הם גם קיימו קבוצות מיקוד עם תלמידים משני בתי ספר על-יסודיים ומשני בתי ספר יסודיים בסביבה, ועם מורים. כך הצטרפו לנתונים המספריים גם קולותיהם של המשתתפים, כולל ההסתייגויות שלהם, ההכחשות והחששות שעלו בשיחות. התמונה שמצטיירת מורכבת יותר מהדימוי הרגיל של "טכנולוגיה מול איסור".
