כשהחיים משתבשים בבת אחת, הורים נדרשים להמשיך לתפקד: לנחם, להרגיע, לארגן יום־יום ולהישאר זמינים לילדיהם, גם כשהם עצמם נמצאים בלב סערה. בימי מלחמה הדרישה הזאת מורגשת במיוחד, ובמשפחות שבהן יש ילד עם מוגבלות היא מגיעה יחד עם שיבוש השגרה, ריחוק ממערכות תמיכה ושירותים שנסגרו או שאינם נגישים. מדוע הורים מסוימים מצליחים לשמור על איזון רגשי, בעוד אחרים נקלעים למצוקה עמוקה?
המאמר שואל מה עוזר להורים להתמודד עם דחק הקשור למלחמה, ובעיקר איזה תפקיד יש לדרכים שבהן אנשים מווסתים את הרגשות שלהם. האם אפשר לזהות דפוסי התמודדות שמגנים על ההורה, ואחרים שדווקא מחריפים את הסבל? והאם אפשר לעודד את הדפוסים המיטיבים בעזרת התערבות קצרה ופשוטה?
החוקרות פנו כחודש לאחר פרוץ המלחמה לכמה מאות הורים לילדים בגילאי לידה עד שמונה עשרה, ובהם הורים לילדים עם מוגבלות והורים שבני זוגם גויסו למילואים. המשתתפים מילאו שאלון מקוון מקיף, ובנוסף נטלו חלק בתרגילי כתיבה מקוונים שנועדו לבדוק אם שינוי באופן ההתייחסות לאירוע קשה מהחיים ההוריים משפיע על הרגשתם. התוצאות נוגעות בשאלות של חוסן, פגיעוּת ותמיכה, בתקופה שבה הורים רבים נשארו כמעט לבד מול המציאות.






