מה קורה לנו כשאנחנו עומדים על גבעה בירושלים ומביטים בשכונה פלסטינית שנמצאת במרחק כמה מאות מטרים מביתנו, ומגלים שלמרות כל מה שידענו, בעצם לא רצינו לדעת? המאמר מתאר מפגש יוצא דופן בין העולם הטיפולי לבין אחד מאזורי הגבול הטעונים ביותר בחברה הישראלית: קו התפר בירושלים. הוא שואל מה קורה לאנשי טיפול וקבוצות כשהם נדרשים לראות את מה שהחברה מעדיפה להדחיק, ואיך אפשר לעבד מפגש כזה בתוך קבוצה.
המאמר נשען על יום עיון שיזמו ארגון "פסיכואקטיב" והעמותה הישראלית להנחיה ולטיפול קבוצתי, בשיתוף עמותת "עיר עמים". כשמונים משתתפים יצאו לסיור בנקודות תצפית בירושלים, ולאחריו עברו לעבוד בקבוצות קטנות ובקבוצה גדולה אחת. הכותבות בוחנות את מה שעלה שם דרך מושגים מעולם הטיפול הקבוצתי והחשיבה האנליטית: לימינליות, סזורה, טראומה ועדות, ומתבוננות גם במקומם של המנחים ושל המרחב הקבוצתי בתהליך.
זהו תיאור מקרה אישי ונוקב, שמציע דרך להסתכל על הקשר בין המרחב הטיפולי למציאות הפוליטית שמסביבו, ועל המחיר הנפשי של הרצון לא לדעת. הוא יעניין את מי שעוסקים בטיפול ובהנחיית קבוצות, וגם את כל מי שתוהים איך אפשר לחיות לצד גבול שאיננו רואים.






