בכפר קטן במחוז גונונגקידול שביוגיאקרטה, ליד נהרות ומערות, מספרים עד היום סיפורים על נהר שהתייבש, על ציפור שהייתה פעם נסיך ועל כפר שנגאל מבצורת אחרי טקס משותף. התושבים אינם רואים בהם בדיות בלבד. הכפר מוכר כ"כפר תרבות" ומקיים טקסים חקלאיים ישנים, בעוד אינדונזיה נאבקת בכריתת יערות ובזיהום מים. האם ייתכן שסיפורי העם האלה הם כלי חינוכי סביבתי שהקהילה נושאת איתה מדורי דורות?
המאמר שואל איזה חינוך אקולוגי טמון בסיפורי העם של בז'יהארז'ו, וכיצד אפשר ליישם את הערכים האלה בחיי הקהילה. החוקרים בחרו שלושה סיפורים מהכפר, ונעזרו בגישה של ביקורת אקולוגית, המתבוננת בספרות דרך היחס שלה לסביבה הפיזית. הם קראו את הסיפורים לעומק, ניתחו את תוכנם, צפו באירועים ובטקסים וראיינו אנשים מהקהילה. את הממצאים בדקו בהצלבת מקורות ובחוות דעת של מומחים.
התוצאה היא מבט על המפגש בין מסורת שבעל פה, טקס, אמונה עממית ושאלות סביבתיות דחופות. המאמר מעלה גם שאלה רחבה יותר: מה אפשר ללמוד מקהילות שמעבירות ידע על הטבע דרך סיפור, ולא דרך נתונים או חקיקה.






