מה קורה בקבוצה כשכמעט כל המשתתפות הן נשים, והאווירה נעשית רכה, מכילה ונעימה במיוחד, ובכל זאת משהו מתחת לפני השטח מתחיל לבעבע? מדיאה של אוריפידס, האישה שמגיבה לבגידה ולגירוש בזעם הרסני, משמשת כאן נקודת מוצא לשאלה על כעס שנשים רבות מתקשות לזהות אצל עצמן, ועל הדרכים העקיפות שבהן הוא מוצא את דרכו החוצה.
המחבר, מנחה קבוצות שבמקביל ביים את המחזה, מבקש להבין מה מסתתר מאחורי רגעים מוכרים בחיי קבוצה: שתיקה מעיקה, הערה חדה שנראית לא קשורה, משתתפת שיושבת מחוץ למעגל, או אחרת שנעלמת אל הטלפון שלה. השאלה המרכזית היא איזה זעם נושאים רגעים כאלה, ומה בחוויה של נשים בקבוצה, ובחברה שמחוצה לה, מעורר אותו ומקשה לבטא אותו במילים.
כדי לבדוק זאת הוא קורא יחד תיאוריות על קבוצות, כמו אלה של פוקס, וולס ואליוט, ותיאוריות פמיניסטיות, בהן דה בובואר, קפלן ווולף. את הרעיונות הללו הוא מציב מול ארבע וינייטות מתוך שתי קבוצות קצרות מועד בלמידה התנסותית של הנחיית קבוצות, שבהן משתתפות ערביות ויהודיות, דתיות וחילוניות, ושבהן המנחה היה גבר. מה שנחשף בדרך הוא גם מבט כן אל עמדתו של המנחה עצמו, ואל השאלה מה משמעות נוכחותו של מבט גברי בחדר.






