כ-5% מהאנשים חיים עם הפרעת קואורדינציה התפתחותית, הידועה גם כדיספרקסיה. ההפרעה מוכרת בעיקר דרך הילדים שמתקשים לקשור שרוכים או לתפוס כדור, אבל הקשיים לא נעלמים עם הגיל. הם ממשיכים ללוות אנשים בלימודים, בעבודה ובחיי היומיום. מעט מאוד ידוע על מה שקורה בעולמם הפנימי של המבוגרים: איך הם רואים את עצמם, אילו חלקים בזהותם נראים להם חשובים, ואילו הם מרגישים כחיוביים או כשליליים. עוד פחות ידוע על האופן שבו הזיכרונות שהם נושאים מילדותם מעצבים את הדימוי הזה.
המאמר שואל מה הקשר בין תפיסת העצמי של מבוגרים עם דיספרקסיה לבין הרווחה הנפשית שלהם, ומה תפקיד הזיכרונות האוטוביוגרפיים בקשר הזה. שאלה נוספת היא אם יש משמעות לכך שהאדם קיבל אבחון רשמי, או שהוא מזהה את עצמו כדיספרקסי בלי אבחון, ואם גם גיל האבחון משנה משהו.
החוקרים ערכו שני מחקרים מקוונים. במחקר הראשון השתתפו מאות מבוגרים, עם אבחון, בלי אבחון ובלי הפרעה כלל. המשתתפים ניסחו משפטים שמתחילים ב"אני הוא/היא…", דירגו כל אחד מהם לפי חשיבות ולפי מידת החיוביות או השליליות שלו, ומילאו שאלונים על חרדה, דיכאון, שביעות רצון מהחיים ורווחה פסיכולוגית. במחקר השני, שכלל רק אנשים עם דיספרקסיה, התבקשו המשתתפים לתאר גם זיכרונות מרכזיים הקשורים לזהויות שבחרו, ולציין מתי כל זיכרון התרחש ומתי הזהות הופיעה בחייהם.
