מה עושה מבקר ספרות כאשר הוא משוכנע שמאחורי כל יצירה עברית חדשה, גם החילונית ביותר, מסתתרת נוכחות שאינה נראית לעין? ברוך קורצווייל קרא את ברנר, עגנון, מנדלי וגרינברג לא רק כאמנות אלא כעדות למשהו שחורג מן המציאות היומיומית. הפרשנות שלו נחשבת לעתים לאידאולוגיה אורתודוקסית, אך המאמר מציע קריאה אחרת ומפתיעה יותר.
השאלה המרכזית היא מהי הנחת היסוד שמלכדת את מפעלו הפרשני המפוזר של קורצווייל, ואיך היא מעצבת את יחסו של הטקסט הספרותי אל החיים. קורצווייל לא השאיר אחריו משנה פילוסופית סדורה, ועמדותיו פזורות בין קריאות ביצירות קונקרטיות, ולעתים אף סותרות זו את זו. כיצד אפשר לחלץ מהן תמונה קוהרנטית בלי להכריז על שיטה שלא הייתה קיימת?
המאמר מנסה לעשות זאת באמצעות קריאה אונטולוגית וקרוב לטקסט של כתביו. הוא עוקב אחר מושגים כמו ישות טרנסצנדנטית, גילוי והסתרה, "מציאות שנייה" והזיקה בין הסופר לגורל עמו, ובוחן מה קורה לשאלות של סגנון, אסתטיקה ואובייקטיביות כשהספרות נתפסת כחלון אל מה שמעבר למציאות. התוצאה היא הצצה אל אחד ההוגים הייחודיים ביותר בביקורת העברית.






