האם אפשר לחנך אדם ובו בזמן להניח לו להיות חופשי לחלוטין? לכאורה החינוך, על מוסדותיו, תכניותיו ומניעיו של המחנך, מתנגש בחירות הלומד. הקושי גדל בימי למידה מרחוק ובעידן של "קפיטליזם אקדמי", שבו הלומד נמדד בעיקר לפי הכישורים שהוא מפיק. על רקע זה המאמר חוזר ליצירה חינוכית מכוננת, "אמיל" של רוסו, ומציע לקרוא אותה מחדש דרך העדשה של ז'אן-פול סארטר.
הקריאה הזאת אינה מובנת מאליה. רוסו מאמין בטבע אנושי טוב שניתן מראש, וסארטר, האתאיסט, דוחה כל טבע נתון ורואה באדם "נידון להיות חופשי". האם שתי התפיסות יכולות להיפגש? ומה קורה לדמות הלומד, ולדמות המורה, כשמתבוננים בהם דרך מושגי החירות, האחריות וההוויה?
המחקר קורא את "אמיל" בתרגומו האנגלי של אלן בלום, מול "הוויה והאין" ו"האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" של סארטר, בשיטה של הרמנויטיקה אקזיסטנציאליסטית. הקריאה עוברת בין אפיזודות מוכרות מחייו של אמיל, כמו סיפור הגינה, רגעי כעס ותעייה, והיחסים עם סופי, ובוחנת מחדש את משמעותם. מה שנראה כחינוך מכוון עשוי להתגלות באור אחר לגמרי.





