בירושלים של תחילת המאה העשרים ובעשור הראשון למדינת ישראל פעל מוסד יוצא דופן: מועדון קצינים שנולד כמועדון ג'נטלמנים בריטי והפך בהדרגה למרכז חברתי ותרבותי של הצמרת הצבאית והפוליטית הישראלית. "מנורה – בית הקצין" לא היה רק מקום למשחקי ברידג' והרצאות אורח, אלא שדה קרב סמלי שבו התנגשו זהויות, מסורות ותפיסות עולם שונות: המורשת הבריטית האליטיסטית מול האתוס הישראלי הצברי המסתפק במעט, המסורת ההיררכית של יוצאי הצבא הבריטי מול הגישה השוויונית של הפלמ"ח, והשאלה המתמדת עד כמה מוסד אזרחי־צבאי יכול לשמש גם כלי לחיזוק מעמדה הציבורי של הקצונה.
כיצד הצליח מועדון שהוקם בחיק המנדט הבריטי לשרוד את המעבר הדרמטי מיישוב למדינה, ומה חשף המאבק המשפטי על הבעלות עליו בנוגע ליחסים בין הצבא הצעיר לחברה האזרחית שממנה קם? מדוע דווקא מבנה בירושלים, עם עיטוריו הבריטיים ותקנוניו הבררניים, הפך למקום מפגש בין דוד בן־גוריון, יגאל ידין ועזר ויצמן לבין אנשי רוח ומדיניות בכירים? המאמר בוחן את תולדות המועדון על בסיס מקורות ארכיוניים ותקופתיים, ומתחקה אחר השתלשלות האירועים מהקמתו בשנות העשרים ועד להפיכתו ל"בית הקצין" הרשמי ב-1955, כמקרה בוחן להבנת תהליכי גיבוש הקצונה הבכירה בצה"ל ומקומה בחברה הישראלית המתהווה.
