בסוף שנות התשעים עורר ארכיאולוג ישראלי סערה ציבורית כשטען שהתקופה המקראית, כפי שהיא מוכרת מסיפורי יציאת מצרים וכיבוש הארץ, פשוט לא התרחשה. הוויכוח שהתלקח אז נראה חדש ונועז, אבל הוא היה בעצם גלגול מאוחר של עימות חריף הרבה יותר שהתחולל כמאה שנה קודם לכן, בין ראשוני הציונות התרבותית לבין מתנגדיהם, סביב שאלה מטרידה: מה עושים עם מקצוע חדש שהגיע מגרמניה וקרא לחקור את המקרא כמו כל טקסט היסטורי אחר.
המקרא היה אמור להיות היסוד שעליו תיבנה הזהות הלאומית המתחדשת, ודווקא המדע שהבטיח להסביר אותו טוב מכל פרשנות מסורתית ערער על אמינותו ההיסטורית. כיצד התמודדו עם הפער הזה אותם הוגים ומחנכים שביקשו תרבות עברית חילונית אך גם שורשים עתיקים? ומה קרה כשניסו לתרגם את הפער לתוכנית לימודים ממשית, בישיבה מתוקנת באודסה ובגימנסיה העברית הראשונה ביפו, מול הורים, רבנים ועמיתים שראו בכך חורבן.
העיון נעשה כאן במאמרי תוכנית, בספרי לימוד, בחוברות הסברה ובפולמוסים שהתפרסמו בעיתונות העברית ובכתבי העת הפדגוגיים של התקופה, לצד זיכרונות של מורים ותלמידים וכרזות שהודבקו על חומות ירושלים ויפו. מן המקורות האלה עולה מחלוקת שחצתה לא רק את הגבול שבין שומרי מסורת לחילונים אלא גם את תוך המחנה הציוני עצמו, ונגעה בשאלות שלא ירדו מסדר היום עד היום.
