בשנת 1933 נפתח על חוף הים בתל אביב גן ילדים קטן בתוך סוכה, ובו שבעה ילדים בלבד. מי שהקימה אותו הייתה צעירה יהודייה שהגיעה מפרנקפורט, בת למשפחה חרדית ציונית מוכרת, ועם הזמן הצטרפו אליה עוד שלוש נשים שגדלו בסביבה דומה בגרמניה. מתוך יוזמה אישית ונחישות בלתי שגרתית הן בנו רשת חינוכית שלמה, "אוהל יעקב", שהתפרשה בהמשך על תשעה גנים ברחבי הארץ ופעלה במשך עשרות שנים.
מה הביא ארבע נשים דתיות, שגדלו בבתים אורתודוקסיים אירופאיים, לעזוב את עולמן המוכר ולבנות בארץ ישראל דגם חינוכי חדש, שמשלב מסורת דתית עם רעיונות חינוכיים מודרניים ועם ערכים ציוניים? כיצד הן התמודדו עם המפגש הלא פשוט בין תרבות המוצא האורתודוקסית לתרבות הקולטת החילונית והעברית, ואיזה מחיר אישי ומקצועי גבה מהן המפגש הזה? המאמר מתחקה אחר סיפורן של הגננות המייסדות, בוחן את הרקע האידיאולוגי והמשפחתי שממנו יצאו, את הנסיבות ההיסטוריות שהובילו לעלייתן, ואת האופן שבו עיצבו מוסד חינוכי חדשני שהקדים את זמנו.
באמצעות שילוב של מקורות היסטוריים, ביוגרפיים וארכיוניים, נבחנת תרומתן הפורצת דרך של הנשים הללו לתולדות החינוך הדתי לגיל הרך בישראל, ולאופן שבו עוצבה זהות מקצועית, דתית ומגדרית חדשה בתקופה טעונה במיוחד בהיסטוריה היהודית.
