כיצד ייתכן שמדינה שסיימה את האימפריה הקולוניאלית שלה לפני עשרות שנים עדיין לא עברה תהליך אמיתי של דה־קולוניזציה? פורטוגל, שבנתה את זהותה הלאומית על נרטיב של "גילויים" ימיים ושל קולוניאליזם מיטיב ורב־תרבותי, מוצאת את עצמה כיום מתמודדת עם ביקורת גוברת על ההיסטוריה המושתקת של עבדות, אלימות ודיכוי. ויכוח ציבורי סוער שהתעורר בליסבון סביב הצעה להקים "מוזיאון הגילוי" חשף את הסדקים בתמונה ההרמונית שהמשטר הדיקטטורי טיפח, ופתח פתח לבחינה מחודשת ועמוקה יותר של העבר הפורטוגזי.
המאמר יוצא למסע בלתי צפוי: מהוויכוחים הפוליטיים של המאה העשרים ואחת אל כפר קטן ונשכח באזור הגבול בין פורטוגל לגליסיה, שבו התרחש בדצמבר 1946 אירוע אלים ומודחק, "מלחמת קמבדו", שבו הותקפו והושמדו לוחמי גרילה אנטי־פרנקיסטיים בידי כוחות משולבים פורטוגזיים וספרדיים. באמצעות שיטת מחקר גנאלוגית בהשראת מישל פוקו, המשלבת חפירה ארכיאולוגית בביתה החרב של אישה בשם אלברטינה טיאגו עם ניתוח היסטורי ותיעוד עדויות מקומיות, מציע המאמר לבחון כיצד אלימות המדינה כלפי אוכלוסיות שוליות בגבול הפנימי של אירופה, מתקשרת לאלימות הקולוניאלית שהופעלה מרחק אלפי קילומטרים משם.
מה יכולים רסיסי מרגמה, חורי כדורים בקיר וכלי חרס שבורים לגלות על יחסי הכוח שעיצבו את פורטוגל המודרנית? ומה הקשר בין כפר נידח בהרים לבין רשתות הסחר הקולוניאליות שהזינו את הכלכלה הלאומית?
