"אסור לתת לרגולציה להרוס את תעשיית ההיי־טק", הכריז שר בכיר בכנס מפלגות ערב בחירות, ועמיתיו הבטיחו "רגולציה אפסית או נמוכה". זו כמעט אמת מוסכמת בישראל, משני עברי המפה הפוליטית: ההיי־טק פרח מפני שהמדינה לא הפריעה. אלא שכששבים אל הארכיונים ואל הפרוטוקולים של אותן שנים מתגלה סיפור אחר לגמרי, ובו המדינה לא רק מימנה את הענף אלא גם הציבה לו תנאים נוקשים במיוחד.
במשך עשורים חויבו חברות שקיבלו מענקי מחקר ופיתוח ציבוריים לייצר בישראל, ונאסר עליהן להעביר את הקניין הרוחני שפיתחו אל מחוץ לגבולות המדינה. במילים אחרות, "אקזיט" היה כמעט בלתי אפשרי. מה גרם ליזמים, לתעשיינים ואפילו להסתדרות להסכים להסדר כזה, וכיצד נראתה הפוליטיקה שהובילה לכך שענף ההון־סיכון הצעיר הצליח לפרק אותו?
כדי להתחקות אחר התשובה נבחנו מסמכים מארכיון המדינה ומארכיון הכנסת, פרוטוקולים של ועדות, עיתונות היסטורית וכשלושים וחמישה ראיונות עומק עם מדענים ראשיים, פקידים בכירים, יזמים ומשקיעים מן הדור הראשון והשני של ההיי־טק הישראלי. ההצלבה ביניהם חושפת את הפוליטיקה שמאחורי כל אחד מן ה"גזרים" וה"מקלות" שעיצבו את הענף, את הקואליציה שתמכה בהם ואת המאבק הממושך על ריכוכם. זהו גם סיפור על מה שקורה למשק כולו כשתעשייה שלמה מחליפה כיוון.
