הפרעת קשב וריכוז נחשבת בתודעה הציבורית להפרעה של ילדות ונעורים, אך מחקרים מראים שהיא יכולה להימשך ולהשפיע על החיים גם בגיל מבוגר יותר. עם זאת, הידע שלנו על האופן שבו הפרעת הקשב מתבטאת בקרב אנשים מבוגרים, ובעיקר בקרב קשישים, מוגבל מאוד, שכן מרבית המחקרים על ADHD במבוגרים התמקדו במבוגרים צעירים. האם שיעורי הסימפטומים אכן פוחתים עם הגיל כפי שמניחים? והאם הכלים שפותחו למדידת ADHD מתאימים גם לאוכלוסיה קשישה?
מעבר לשאלת השיעור, עולה שאלה מרתקת נוספת: כיצד קשורים סימפטומים של חוסר קשב והיפראקטיביות לתפקוד הקוגניטיבי בגיל מבוגר, וכיצד תחלואה נלווית כמו דיכאון וחרדה, שנפוצה מאוד בקרב אנשים עם ADHD, משפיעה על התמונה הזו? האם הדפוסים שנמצאו במחקרים על מבוגרים צעירים חוזרים על עצמם גם בגיל מתקדם, או שמתגלה תמונה שונה ומורכבת יותר?
מאמר זה מציג ניתוח נתונים מתוך מחקר האורך האוסטרלי PATH through Life, שבו נבדקו אלפי משתתפים בגילי 68 עד 72 בהשוואה לקבוצת גיל העמידה (48 עד 52). באמצעות שאלון דיווח עצמי לסימפטומי ADHD, סבב מבחנים קוגניטיביים מקיף, ומודלים סטטיסטיים מתקדמים, בוחנים החוקרים לא רק את שיעור התסמינים בגיל מבוגר, אלא גם את מבנה המדידה של הכלי ואת האופן שבו הוא מתקשר לתפקוד הקוגניטיבי, בהשוואה ישירה לדור הצעיר יותר.
