בעשור וחצי האחרונים הפכה הזיקה שבין שינוי האקלים לתנועת אדם לאחד מנושאי המחקר והמדיניות הנחקרים ביותר בזירה הבינלאומית: מלומדים ממגוון תחומים, ארגונים בינלאומיים כמו הפורום הכלכלי העולמי, ותהליכי מדיניות גלובליים כגון משא ומתן ה-UNFCCC, כולם מפיקים בלי הרף מסמכים, דוחות והמלצות בנושא. אבל מה קורה כשאותם שחקנים בדיוק שמעצבים את המדיניות הם גם אלה שמפיקים את הידע שמזין אותה, ואלה שקוראים שוב ושוב ל"עוד מחקר"? האם קריאה בלתי נגמרת לידע נוסף באמת נועדה להעמיק את ההבנה, או שהיא מנגנון שמנציח את עצמו ומשרת אינטרסים מוסדיים צרים?
המאמר בוחן את השדה הזה מזווית תיאורטית פוקויאנית, תוך התמקדות ביחסי כוח-ידע: כיצד נבנית "קהילה אפיסטמית" של מומחים החולקים הנחות משותפות, ואילו גבולות היא מציבה על מה שנחשב לגיטימי לחשוב, לדעת ולומר בנושא תנועת אדם ואקלים. המאמר מתבסס על ניתוח מסמכי מדיניות מרכזיים, יזמות בינלאומיות ופרויקטי מחקר גדולים בתחום, כדי לחשוף כיצד נוצרים ומתחזקים גבולות אלה, מי נכנס למרחבים המוסדיים שמייצרים ידע סמכותי, ומי נשאר בחוץ.
השאלה שמלווה את הדיון כולו נוגעת להשלכות שיש לאופן שבו נבנה הידע הזה על חייהם הממשיים של אנשים בתנועה, ועל האפשרות לפרוץ את המעגל הסגור הזה מבלי לפגוע באמינות המחקר המדעי עצמו. דיון מרתק לכל מי שמתעניין בצומת שבין ידע, כוח ומדיניות גלובלית.
