בכל פעם שהשאלה הטריטוריאלית חוזרת לשולחן הציבורי, חוזרת איתה שאלה שקטה יותר אך לא פחות מהותית: מי בכלל רשאי להכריע, ובאיזה רוב. מאז שנות התשעים מושמעות בישראל הצעות להציב בפני נסיגה בגדה המערבית, בירושלים או ברמת הגולן משוכה של "רוב מיוחס": לא רוב רגיל של המצביעים, אלא שישים אחוזים מהקולות, שמונים חברי כנסת, או רוב מקרב כלל בעלי זכות הבחירה. רוב ההצעות הללו טרם התקבלו, אך אחת מהן כבר מוטבעת בחוק יסוד, ומאחורי כולן עומד הגיון אחד שכדאי להכיר מקרוב.
מה מצדיק דרישה כזו, ומה היא עושה למשקל קולו של אזרח בודד? חמישה טעמים עיקריים מושמעים בעד הרוב המיוחס: ניגוד עניינים ובעיית נאמנות של האזרחים הערבים, הטענה שהכרעות מלחמה ושלום שייכות למי שנושא בתוצאותיהן, הצורך להגן על המתנחלים כמיעוט מפני הרוב הפוליטי, הטענה שבעולם הדמוקרטי נוהגות דרישות דומות במשאלי עם, וייחודה של ירושלים.
הבחינה נעשית בכמה מישורים במקביל: חוקי היסוד והצעות החוק שהונחו על שולחן הכנסת, פסיקת בית המשפט העליון הקנדי בשאלת פרישתה האפשרית של קבק וחוק הבהירות שבא בעקבותיה, חוות דעת השוואתית מקיפה שנכתבה במשרד המשפטים על הרוב הנדרש במשאלי עם בעשרים ושתיים מדינות, והמשפט הבין-לאומי בדבר הזכות להגדרה עצמית. ברקע עומדת שאלה רחבה יותר: מה עושה שליטה ממושכת בבני אדם שאינם אזרחים למשפט החוקתי של המדינה השולטת.
