אנשים עם חרדה חברתית נוטים לשים לב במהירות לפנים עוינות או מאיימות בקהל, ולהיתקע עליהן זמן רב מדי. אחת הגישות החדשות לטיפול מנסה לשנות את דפוס הקשב הזה ישירות: המטופל צופה בפנים על מסך, ומוזיקה שהוא אוהב מתנגנת רק כשמבטו נח על פנים ניטרליות, ונעצרת כשהוא מביט בפנים מאיימות. השאלה היא אם אפשר לדעת מראש, מתוך פעילות המוח, מי יפיק מהטיפול הזה את המרב.
המחקר מתמקד ברשת מוחית אחת, הרשת הקשבית הדורסלית, שתומכת בשליטה מכוונת מטרה במקום שבו מכוונים את הקשב. בניגוד לטיפולים רחבים שמפעילים מנגנונים רבים בבת אחת, כאן הטיפול מכוון לתהליך קשבי מוגדר, ולכן עולה ההשערה שגם הסמן הביולוגי שלו יהיה ממוקד ברשת אחת ולא בכל המוח.
החוקרים ניתחו נתוני הדמיית מוח במנוחה של 46 מבוגרים עם חרדה חברתית, חלקם עברו טיפול של 12 שבועות וחלקם המתינו ברשימת המתנה. הם בנו מודלים חזויים המבוססים על קישוריות בין אזורי הרשת, ובדקו אותם בשיטות אימות קפדניות. הם בדקו גם אם הדפוס ייחודי לרשת זו ולטיפול הזה, או שהוא מופיע גם ברשתות אחרות ובטיפול תרופתי. מה אפשר ללמוד מהחיבורים בין אזורי הקשב במוח על הדרך שבה אדם יגיב לטיפול?
