ADHD היא האבחנה הנפוצה ביותר בילדות, ובשיח הרפואי מקובל לתאר אותה כהפרעה מוחית מולדת וממושכת, שיש מי שהשוו אותה ל"סוכרת של המוח". אבל מה קורה לילד שגדל עם תווית כזו? האם היא מסייעת לו להבין את עצמו, או שהיא הופכת לסיפור יחיד ודל שמצמצם את תפיסתו העצמית ואת האמונה שלו ביכולת להשתנות? שאלות כאלה עומדות בלב הטיפול הנרטיבי, גישה פסיכותרפויטית שמזמינה ילדים והוריהם לכתוב מחדש את סיפורם, ולהבחין בין הילד לבין הקושי שהוא מתמודד איתו.
למרות העניין הגובר בגישה, איש עדיין לא מיפה באופן שיטתי מה ידוע על השימוש בה דווקא עבור ADHD. המאמר שואל מה אומרת הספרות על יעילותו של הטיפול הנרטיבי ב-ADHD, באילו עקרונות והתערבויות הוא נעזר, וכיצד הוא מבין את האבחנה עצמה.
החוקרים ערכו סקירת היקף לפי הנחיות PRISMA-ScR, עם פרוטוקול שנרשם מראש. הם חיפשו במאגרים אקדמיים מרכזיים ובמאגר עבודות גמר, ואספו פרסומים מכל סוג ובכל שפה: מאמרים, עבודות דוקטורט, ספרים, פרקים וביקורות ספרים. מתוך הקורפוס הזה הם בנו תמונה של הרעיונות הפילוסופיים, של הכלים הטיפוליים ושל הראיות הקיימות, ואף נכנסו לוויכוח סוער שהגישה מעוררת בקהילה המדעית.
