לפעמים די בשורה אחת מתוך שיר פתיחה כדי לפענח מפתח שמלווה יוצר לאורך כל דרכו היצירתית. השיר "עוד חוזר הניגון", הפותח את קובץ "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן, נדמה במבט ראשון כתמונת נוף פסטורלית, אך למעשה הוא טומן בחובו את הגרעין הרעיוני שממנו תצמח שירה שלמה, הנמשכת עד לקובץ האחרון של המשורר, "חגיגת קיץ". לצדו ניצב שיר נוסף, "בדרך הגדולה", הפותח חטיבה מרכזית באותו קובץ ומגיע לשיאו בהצהרה דרמטית ומטלטלת: "ואמות ואוסיף ללכת".
מה בעצם מבטאת ההליכה המתמדת הזו, שאינה נעצרת אפילו נוכח המוות? האם מדובר במאבק נצחי בין ההלך לדרך, או שמא ביחסי משיכה ודחייה עמוקים יותר, המשלבים רצון להיפרד מן העולם לצד חוסר יכולת אמיתי לעשות זאת? השאלה הזו עומדת במרכזו של דיון המבקש לפענח את מקומם של שני השירים בתוך המארג הפואטי של "כוכבים בחוץ", ובד בבד לעקוב אחר גלגוליו של המוטיב הזה קדימה, אל שירי "חגיגת קיץ", ואף אחורה, אל דיאלוג פואטי מרתק שמנהלת עם שירת אביה המשוררת תרצה אתר.
באמצעות קריאה צמודה בטקסטים, השוואה בין קבצים, ובחינת מוטיבים חוזרים כמו הנחש הבולע את זנבו, האישה הצוחקת והדרך הנמשכת, מתגלה מסע פרשני מורכב אחר משמעות החיים, הזיקנה והמוות בעולמו הפואטי של אחד המשוררים המרכזיים בשירה העברית המודרנית.
