מה קורה כשארגון בוחר להשקיע בקהילה, בסביבה ובעובדיו, מעבר לדרישות החוק? האם מדובר בהוצאה מיותרת שפוגעת ברווחיות, או דווקא במנוע צמיחה סמוי שמניב יתרון תחרותי אמיתי? שאלות אלו, שנחקרו רבות בהקשר של תאגידים עסקיים במדינות מפותחות, כמעט ולא נבדקו במוסדות להשכלה גבוהה באפריקה, ובוודאי שלא בקניה, שם עדיין שוררת אי בהירות מושגית לגבי הערך האמיתי של אחריות תאגידית חברתית.
מאמר זה מבקש למלא פער זה באמצעות בחינת הקשר בין ארבעה ממדים של אחריות תאגידית חברתית, כלכלי, סביבתי, חברתי ותרבותי-הומניסטי, לבין הביצועים הארגוניים של אוניברסיטת מאונט קניה, אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה הפרטיים המובילים במדינה. החוקרים פנו לצוות הניהול של הקמפוס הראשי בעיר תיקה, ובאמצעות שאלון מובנה למחצה שהופץ בשיטת דגימה שכבתית, ביקשו ללמוד כיצד תופסים מנהלים בפועל את מדיניות האחריות החברתית של מוסדם ואת השפעתה על מדדים כמו רווחיות, נתח שוק, שביעות רצון לקוחות ותרבות ארגונית.
הממצאים, המבוססים על ניתוח סטטיסטי מקיף הכולל מתאמים ומודל רגרסיה, חושפים תמונה מורכבת יותר משנדמה במבט ראשון לגבי מידת השפעתם היחסית של הממדים השונים, ומעלים שאלות מעניינות לגבי האופן שבו כדאי למוסדות אקדמיים במדינות מתפתחות לעצב את מדיניות האחריות החברתית שלהם.
