מה גורם לנו לתרום יותר לאדם אחד ופחות לאחר, כשהצורך זהה? מחקרים רבים הראו שתורמים נוטים "לפתוח את הארנק" ביתר קלות כשמדובר בקורבן מזוהה, בעל שם ופנים, לעומת קורבן אנונימי וסטטיסטי. אך מה קורה כשמצטרף לכך גורם נוסף: השתייכותו החברתית של הנתרם, כלומר האם הוא נתפס כ"אחד משלנו" או כשייך לקבוצה אחרת? במציאות שבה חברות רבות, ובהן איטליה, עוברות תמורות דמוגרפיות משמעותיות בעקבות הגירה, שאלה זו הופכת רלוונטית במיוחד עבור ארגוני צדקה המבקשים לגייס תרומות עבור אוכלוסיות מגוונות.
מאמר זה בוחן כיצד שני גורמים אלה, מידת הזיהוי של הנתרם והשתייכותו הקבוצתית, משפיעים יחד על החלטות תרומה בפועל. החוקרים ערכו ניסוי מקוון בקרב סטודנטים איטלקים, שבו כל משתתף התבקש להחליט כמה מתוך תקציב שקיבל לתרום לעמותה המסייעת לבני נוער בקשיי למידה. הנער הנתרם הוצג באופנים שונים: פעם כמזוהה בשם ופעם כדמות כללית, ופעם כבן למשפחה איטלקית "טבעית" ופעם כבן למשפחת מהגרים. בנוסף, נמדדה זיקתם האישית של המשתתפים הן לזהות הלאומית והן לזהות רב-תרבותית, באמצעות כלי פסיכולוגי ייעודי.
מעבר לבחינת התרומה הממוצעת, המחקר מתעכב גם על הדפוסים הסמויים יותר בהתפלגות הסכומים שנתרמו, וחושף כיצד זהות הנתרם משפיעה לא רק על "כמה" תורמים אלא גם על "איך" מתקבלת ההחלטה עצמה, כולל משך הזמן הנדרש לגיבושה. הממצאים מציעים זווית מפתיעה ומעוררת מחשבה על האינטראקציה בין זיהוי אישי לבין שיוך קבוצתי, ועל האופן שבו הם מעצבים יחד את הנדיבות האנושית.
