ספרי ילדים אמורים ללמד, להרגיע ולבסס מוסכמות ברורות בין הורים לילדים. אבל מה קורה כשהאיורים בספר מספרים סיפור אחר, ולפעמים סיפור הפוך ממש, מזה שהמילים מספרות? מאמר זה בוחן חמישה ספרי ילדים ישראליים העוסקים ביחסים בין-דוריים, ומגלה כיצד השפה החזותית מתגנבת מתחת לטקסט המילולי ומערערת אותו מבפנים.
המאמר יוצא משאלה מסקרנת: מדוע דווקא בסיפורים על יחסים בין הורים לילדיהם מתרבה התופעה של "חתרנות ויזואלית", כזו שבה האיור סותר את המסר המילולי, מרחיב אותו או אפילו הופך אותו על פניו? הבחירה להתמקד בספרים שגיבורתם ילדה מאפשרת גם התבוננות מגדרית, ובוחנת האם ואיך דגם החניכה הנשי, שמתמקד במאבק פנימי ובחזרה לחיק המשפחה, מתבטא באיורים אלה בהשוואה למקבילו הגברי.
לצורך כך משלב המאמר בין כמה גישות לניתוח חזותי: הגישה האיקונוגרפית-איקונולוגית העוסקת בסמלים ובמשמעותם, הגישה הנרטיבית הבוחנת מבנה ותחביר ויזואלי, והגישה הסמיוטית המעניקה לקורא-הצופה מקום מרכזי בפרשנות. באמצעות קריאה פוסטמודרנית ודקונסטרוקטיבית נבחנים חמישה ספרים ידועים, ובכל אחד מהם מתגלה מתח סמוי בין מה שנאמר לבין מה שמוצג, מתח שמעורר שאלות לא פשוטות על האופן שבו ספרות הילדים מעצבת, ולעיתים גם מפרקת, את מערכת היחסים בין הורים לילדיהם.
