שינוי האקלים כבר אינו איום עתידי מרוחק, אלא כוח פעיל שמניע מיליוני אנשים לעזוב את בתיהם, לחפש פרנסה חדשה או להימלט מבצורות, שיטפונות וסופות. אבל מה קורה כשההגירה הזו אינה בחירה חופשית אלא מצוקה כפויה, וכשמי שנשארים מאחור הם דווקא הפגיעים ביותר? ומה קורה למהגרים עצמם כשהם מגיעים לערים צפופות וחסרות תשתיות, החשופות בעצמן לסיכוני אקלים? השאלה המרכזית שהמאמר מבקש להתמודד איתה היא האם ניתן להשתמש בכלי מדיניות קיימים, ולא רק בתוכניות אקלים חדשות ויקרות, כדי לטפל בשורשי ההגירה הנגרמת משינוי האקלים ולתמוך במהגרים בדרכם וביעדם.
כדי לבחון זאת, נבחנת הזיקה המורכבת בין שינוי אקלים להגירה אנושית, תוך הבחנה בין תגובות להתאם קיצוני לבין תגובות לשינויים הדרגתיים ארוכי טווח, ובין הגירה כבחירה מודעת לבין הגירה כתוצאה מהיעדר אפשרות אחרת. על בסיס זה, נבחנות ראיות אמפיריות משתי תוכניות הגנה סוציאלית מוכרות ורחבות היקף, מהודו ומאתיופיה, המשלבות תעסוקה ציבורית, בניית נכסים ותמיכה כלכלית למשקי בית מוחלשים. מה בעצם קורה כשהגנה סוציאלית פוגשת את משבר האקלים, האם היא יכולה למנוע הגירת מצוקה, לאפשר הגירה מתוכננת, ולתמוך גם באזורי המוצא וגם באזורי היעד העירוניים, זו השאלה שהמאמר בוחן דרך שילוב של ספרות מחקר עדכנית וניתוח מקרים מעשיים.
