באחת המדינות העניות ביותר בצפון-מזרח ברזיל, שבה כמעט 40% מהתושבים חיים בעוני קיצוני, מתעוררת שאלה שמעניינת קובעי מדיניות בכל העולם: האם חינוך יכול לשבור את מעגל העוני העובר מדור לדור? פאראיבה היא מקרה מבחן מרתק, שכן לצד שיפור דרמטי באיכות החיים ובמדדים חברתיים-כלכליים בעשור האחרון, נראה שקבוצות מסוימות, ובראשן בעלי השכלה נמוכה, ילדים ובני-תערובת, ממשיכות לפגר מאחור ואף מחמירות את מצבן היחסי.
המאמר בוחן את הקשר המורכב בין חינוך לעוני במדינה זו, ושואל כיצד רמת השכלה, איכות ההוראה, מבנה המערכת החינוכית ומדיניות המימון הציבורי משפיעים על הסיכוי של משפחות להיחלץ מעוני. לשם כך משורטט תמונת מצב עשירה של המערכת החינוכית בפאראיבה, כולל נתוני אוריינות, שיעורי רישום, ציוני מבחנים לאומיים, איכות המורים ותשתיות בתי הספר, לצד ניתוח סטטיסטי מבוסס נתוני משק בית ארציים שבוחן את הסבירות שמשפחה תיפול לעוני קיצוני בהתאם למשתנים דמוגרפיים וחברתיים שונים.
המאמר לא מסתפק בתיאור המצב, אלא מבקש להבין מהם הגורמים המשמעותיים ביותר שמעצבים את הקשר בין חינוך לעוני באזור, ומה ניתן ללמוד מכך על עיצוב מדיניות חינוכית וכלכלית יעילה יותר עבור אוכלוסיות מוחלשות. הממצאים חושפים תמונה מורכבת ומעוררת מחשבה על מקומו של החינוך במאבק בעוני, ועל הדילמות שבפניהן ניצבת מדיניות ציבורית המבקשת לשנות מציאות כלכלית-חברתית עמוקה.
