החוקרות במאמר זה בחנו את נושא הדחיינות האקדמית בקרב סטודנטים לתואר שני בחינוך, וספציפית דחיינות סביב הגשת פרוייקט גמר. הן בוחנות דחיינות כשאלה של מוטיבציה ולא ככשל בהתנהגות.
כל סטודנט שכתב עבודת גמר מכיר את הרגע הזה: "אני מתחיל מחר". רק שמחר הופך למחרתיים, ומחרתיים הופך לעוד שבוע, ולפעמים לסמסטר שלם. דחיינות אקדמית היא לא בעיה שולית, היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בקרב סטודנטים, ומחקרים מראים שרוב הסטודנטים חווים אותה בשלב זה או אחר. אבל מה קורה כשמדובר לא במטלה של שבוע, אלא בפרויקט גמר שנפרש על פני שנה וחצי ודורש עמידה מתמשכת ביעדים, בביטחון עצמי ובמוטיבציה?
כאן בדיוק טמונה השאלה המרתקת: האם דחיינות היא פשוט כשל בניהול זמן וברצון טוב, כפי שנהוג לחשוב, או שמדובר בסיפור עמוק יותר, הקשור לערכים הפנימיים של הסטודנט ולמידת ההתאמה בינם לבין הדרישות שמוטלות עליו? והאם רמת המוטיבציה שסטודנט מביא ללימודים היא זו שבאמת קובעת אם הוא יצליח, או שיש כאן שרשרת סיבתית מורכבת יותר?
כדי לענות על כך, נבחנו 145 סטודנטיות משתי מכללות אקדמיות לחינוך בישראל, שכולן עמדו בפני אותה משימה: כתיבת פרויקט גמר לתואר שני. באמצעות שאלוני דחיינות ומוטיבציה, לצד נתוני הציונים בפועל, נבדק מודל שמנסה למפות איך שלושת המרכיבים, ההתנהגות המוטיבציונית, הדחיינות וההישגים בפועל, משפיעים זה על זה. האם מוטיבציה גבוהה מגנה מפני דחיינות? האם דחיינות "קלה" שונה מהותית מדחיינות "כבדה"? ומה קורה כשבודקים לא רק אם הסטודנט דחה את המשימה, אלא איך זה בא לידי ביטוי בציון הסופי שקיבל?
התשובות מפתיעות, ומציבות סימן שאלה על כמה מהתפיסות המקובלות לגבי דחיינות בסביבה אקדמית.
