נרקולפסיה היא הפרעת שינה נדירה המתבטאת בישנוניות כרונית, אך חולים רבים מתלוננים גם על קשיי ריכוז, שכחה וחוסר שקט שקשה להסביר אותם רק על בסיס עייפות. עד כמה הקשיים הללו הם ליקוי קוגניטיבי אמיתי, ואיזה חלק בדיוק במערכת הקשב שלנו נפגע כשמנגנון ההיפוקרטין במוח משתק? האם יש הבדל בין נרקולפסיה מסוג 1, שבה קיים מחסור מוחלט בהיפוקרטין וקטפלקסיה בולטת, לבין נרקולפסיה מסוג 2, שבה המערכת הזו פגומה רק באופן חלקי או תקינה?
מחקר זה בחן לראשונה, בקרב מבוגרים נרקולפטים שטרם קיבלו טיפול תרופתי, את תפקוד שלוש מערכות הקשב המרכזיות, התראה, הכוונה ובקרה ניהולית, באמצעות מבחן קוגניטיבי קצר ומדויק המבוסס על מודל נוירוקוגניטיבי מוכר. לצד זאת נבדק גם שיעור התסמינים הפסיכולוגיים המלווים את המחלה, כולל תסמיני הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, דיכאון, חרדה והפרעה טורדנית כפייתית, בהשוואה לקבוצת ביקורת בריאה. החולים, שאובחנו בפרוטוקול מקיף הכולל בדיקות שינה, הדמיה ובדיקת נוזל שדרה, מולאו על ידם גם שאלוני דיווח עצמי סטנדרטיים.
התוצאות חושפות תמונה מרתקת על האופן שבו מחסור בהיפוקרטין עשוי לפגוע לא רק בשינה אלא גם באופן שבו המוח מנהל את מצב הערנות הבסיסי שלו, ומעלות שאלות חדשות על הקשר בין נרקולפסיה, פגיעה קוגניטיבית והפרעת קשב וריכוז בבגרות.
