בעשור האחרון נעקרו מיליוני בני אדם מבתיהם בעקבות אסונות טבע ושינויי אקלים, ותחזיות מדברות על עשרות מיליוני עקורים נוספים עד שנת 2050. עשרים המדינות המזהמות ביותר בעולם אחראיות לרוב מוחץ של פליטת הפחמן הגלובלית, בעוד שהנפגעים העיקריים הם לרוב מדינות מתפתחות שכלל לא תרמו לבעיה. השאלה שמתעוררת מכך היא מיהו למעשה האחראי לגורלם של פליטי האקלים, ואיך אפשר לחלק בצורה הוגנת את הנטל בין המדינות המפותחות לבין קרבנות משבר האקלים.
המאמר בוחן שאלה זו דרך המקרה של בנגלדש, מהמדינות הפגיעות ביותר בעולם לאסונות אקלים כגון ציקלונים, שיטפונות ועליית פני הים, ומראה כיצד מצבה הנוכחי נובע לא רק מגיאוגרפיה אלא גם ממאות שנות כיבוש, קולוניזציה ודיכוי כלכלי. לצד הניתוח ההיסטורי והתרבותי, מוצג ניסיון לפתח שיטה כמותית שיטתית לחלוקת האחריות לקליטת פליטי אקלים בין המדינות המזהמות ביותר, בהתבסס על נתוני פליטת פחמן, טביעת רגל אקולוגית, הכנסה לאומית ומדד הפיתוח האנושי של עשרים המדינות המזהמות בעולם.
מעבר להיבט הכמותי, המאמר מתייחס גם לחסך המשפטי הבין-לאומי בהגנה על פליטי אקלים, שאינם מוכרים כלל באמנת הפליטים הבין-לאומית, ולהשלכות של פער זה על חייהם. כיצד ניתן לתרגם נתונים על זיהום ויכולת כלכלית להצעת מדיניות מוחשית, ואילו מסקנות עולות מהשוואה בין מדינות מזהמות שונות, הם חלק מהשאלות שהמאמר מבקש להתמודד עמן.
