הדיון סביב השאלה מי צריך לטפל בהיבטים של ההזדקנות, כמו בריאות וכספים, הוא עניין מורכב ורב-פנים. יש דעות שונות בנושא הרואות את היחידים עצמם, המשפחות, ואת המדינה כבעלי אחריות פוטנציאליים.
תומכי האחריות האישית טוענים כי אנשים צריכים להיות אחראים ולהקדיש מחשבה ודאגה מראש לצרכיהם הקשורים בזיקנה. תומכי השקפה זו מאמינים כי לאנשים צריכה להיות הזכות לקבל את ההחלטות המדיניות שלהם בנוגע לבריאותם ולמצבם הכלכלי, ללא התערבות לא ראויה ממקורות חיצוניים.
פרספקטיבה נוספת היא שמשפחות צריכות לשחק תפקיד משמעותי בטיפול באנשים מזדקנים. מבחינה היסטורית, משפחות נחשבו למקור העיקרי של תמיכה וטיפול לבני משפחה קשישים. השקפה זו מתבססת על הטענה כי למשפחות יש את הידע הדרוש בנוגע להעדפותיהם, ערכיהם וצרכיהם האישיים של יקיריהן, אשר יכולים לתרום לטיפול אישי ורחום יותר. הן מדגישות את חשיבות הקשר הבין-דורי, האחריות המשותפת והחובה המוסרית לדאוג לבני המשפחה המזדקנים.
דעה נוספת היא שלממשלה יש תפקיד בסיסי בהבטחת שלומה של האוכלוסייה המזדקנת. הטענה היא שלמדינה יש את המשאבים, הסמכות והיכולת לספק שירותי בריאות, סיוע כספי, ומערכות תמיכה חברתית למבוגרים. השקפה זו לעיתים קרובות כרוכה בתמיכה בתכניות במימון ציבורי לטיפול רפואי, ביטוח לאומי, ופנסיה. תומכי אחריות המדינה מאמינים כי זוהי חובה חברתית להבטיח שמבוגרים יותר יקבלו את הטיפול והתמיכה הנחוצים, ללא קשר לנסיבות האישיות או הדינמיקה המשפחתית שלהם.
חשוב לציין שנקודות מבט אלה אינן מבטלות זו את זו, ושילוב של גישות מיושם לעיתים קרובות בחברות שונות. לדוגמה, במדינות רבות יש שילוב של תוכניות בריאות ובטחון חברתי מטעם הממשלה, כמו גם יוזמות פרטיות ומעורבות משפחתית.
בפרק זה המחברים מציגים את מקומה של המשפחה בפתרונות הקשורים במדיניות החברתית, שאומצו על ידי מדינת ישראל במהלך השנים במסגרת התמודדותה עם הזדקנות האוכלוסייה. ניתוח הדברים ייעשה בשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון יתייחס לעמדתה של ההלכה היהודית (אשר לה מקום נכבד בחקיקה וקביעת המדיניות בישראל); השני יציג את דפוס המדיניות המושפע מההלכה ומטיל חובה משפטית לזון הורים זקנים; החלק השלישי יציג מדיניות מעורבת, המשלבת בין חובת המדינה לטפל בזקן לבין חובת היחיד ומשפחתו.
