גיל ההתבגרות הוא תקופה שבה חרדה חברתית נוטה לצוץ ולהשתרש, לפעמים עד כדי הימנעות ממצבים חברתיים פשוטים כמו שיחה בכיתה או עמידה מול קהל. בלי טיפול, מצב כזה עלול להתגלגל להתרחקות מלימודים, לבדידות ואפילו לשימוש בחומרים ממכרים. אחת השיטות הפחות מוכרות אך המרתקות להתמודדות עם קשיים כאלה היא פסיכודרמה, גישה טיפולית קבוצתית שבה משתתפים לא רק מדברים על הרגשות שלהם אלא ממש משחקים אותם, בונים סצנות, מתמודדים עם דמויות ומצבים, ובודקים את עצמם מזוויות חדשות.
תשעה מתבגרים בגילי 13 עד 17, שהגיעו לבית חולים במסגרת פרויקט התנדבותי וגילו שהם חוששים מהאינטראקציה עם ילדים חולים, הפכו לגיבורי מחקר קטן אך מסקרן. במשך עשרה מפגשים, פעמיים בשבוע, הם עברו תהליך פסיכודרמטי מובנה שכלל חימום, משחק תפקידים ושיתוף קבוצתי, תוך התמקדות בשלבים בזיהוי החרדה, בהבנת רגשות ובפיתוח יכולת להזדהות עם הזולת.
לפני התהליך ואחריו נבדקו רמות החרדה החברתית והנטייה האמפתית של המשתתפים בעזרת כלים פסיכומטריים מותאמים לבני נוער. השאלה שעמדה במרכז הבדיקה הייתה פשוטה ומרתקת כאחת: האם משחק תפקידים וחוויה קבוצתית אינטנסיבית כזו באמת יכולים לשנות משהו במבנה הרגשי של מתבגר, גם בטווח זמן קצר יחסית? מה קורה כשמתבגרים מתבקשים "לגלם" את החרדה שלהם על במה, ולא רק לדבר עליה?
