תמונה היסטורית של יצחק רבין לבוש במדי אס.אס, שהופצה בהפגנות נגד הסכמי אוסלו, ממחישה הכלאה טעונה בין השואה לרצח ראש הממשלה. הכלאה זו מעוררת שאלה מטרידה: האם רצח רבין הוטמע בתודעה הציבורית כחלק מאתוס השואה הרחב, ואם כן, כיצד עוצב אתוס זה בטקסט שממנו פחות היינו מצפים למצוא אותו, פסק הדין המשפטי שדן ברוצח עצמו?
המאמר מבקש לבחון כיצד פסקי דין, ופסק דין יגאל עמיר בפרט, אינם רק כלים ליישוב סכסוך משפטי קונקרטי, אלא גם טקסטים תרבותיים המבנים נרטיבים לאומיים בעלי משמעות היסטורית וזהותית עמוקה. השאלה המרכזית העומדת בבסיס הדיון היא כיצד בית המשפט, בבואו לדון בעניינו של רוצח ראש ממשלה, מעצב מחדש אתוס תרבותי מוכר, אתוס השואה, ומתאים אותו למטרות חוץ-משפטיות משל עצמו.
כדי לבחון שאלה זו נערך ניתוח משפטי ותרבותי משולב של פסק הדין, תוך השוואה שיטתית לאופן שבו עוצב אתוס השואה בעקבות משפט אייכמן ההיסטורי, ותוך התייחסות מקבילה להסדרי חקיקה שנועדו לשמר את זכר האירועים. הניתוח בוחן טכניקות רטוריות, מקורות אינטרטקסטואליים ומבנים נרטיביים כדי לחשוף את השכבות התרבותיות הטמונות בטקסט המשפטי, ולהבין את מה שהוא מבקש להשיג מעבר להכרעה הפלילית הפורמלית.
