יש ספרים במקרא שזכו לתהילה ויש כאלה שנדחקו לפינה, ודברי הימים הוא אולי המקרה המובהק ביותר של ספר שנשאר דורות ארוכים מחוץ לאור הזרקורים. כבר המתרגמים היווניים קראו לו בשם שמשמעו "הדברים שהושארו בצד", וחכמי התלמוד כבר חשדו בדיוק ההיסטורי שלו. מאז ועד ימינו עבר הספר דרך ארוכה ומפתיעה: מחיבור שנחשב מיותר, חוזר על עצמו ומגמתי, ועד לשדה מחקר תוסס שחוקרי נוסח, ספרות וסופרים קדומים נאבקים עליו.
מה הביא לשינוי הזה, והאם הוא אכן שינוי? זו השאלה העומדת כאן במרכז: אילו תחנות עברה פרשנות דברי הימים לאורך הדורות, ומה הניע אותן. ההנחה היא שחקר המקרא אינו מתפתח בחלל ריק אלא נושם את אוויר תקופתו, ולכן אי אפשר להבין את גלגולי הספר בלי להביט גם בפילוסופיה הגרמנית של המאה התשע עשרה, בוויכוחים על עצם מהותה של ההיסטוריה, בגילויי הארכיאולוגיה במזרח הקדום ובמגילות ים המלח.
המסלול נפרש מפרשנות חז"ל ומפרשני ימי הביניים, דרך דלמדיגו ושפינוזה, אל המפנה הגדול של דה וטה ואל ולהאוזן וממשיכיו, ומשם אל האשורולוגיה, אל ההיסטוריוגרפיה של המאה העשרים ואל הדיונים העכשוויים על המקרא המשוכתב, על עבודת הסופרים ועל הזיכרון שבעל פה. השאלה המלווה את כל אלה היא עד כמה גורלו של ספר אחד שזור בדרכי המחשבה של הדורות שקראו בו.
