כולנו מנהלים את הרגשות שלנו כל הזמן. לפעמים אנחנו מנסים לראות מצב מלחיץ באור אחר, ולפעמים אנחנו פשוט מחביאים את מה שאנחנו מרגישים כדי שאיש לא ישים לב. הדרך שבה אנחנו בוחרים לנהוג קשורה לרווחה נפשית, להצלחה בלימודים ולהתמודדות עם מצוקה. אבל מה גורם לאדם לבחור באסטרטגיה אחת ולא באחרת? אחת האפשרויות היא שהתשובה קשורה בסוג האושר שהוא מחפש: האם הוא מכוון להנאה ולהרפיה כאן ועכשיו, או לצמיחה אישית, למשמעות ולמטרות שגדולות ממנו עצמו.
המחקר הזה שואל אם סוג המניע לאושר, הדוני או אאודמוני, מסוגל לנבא את אופן ויסות הרגשות כעבור זמן. הוא מתמקד בבגרות מתהווה, תקופה שבה הרגלים רגשיים ושאיפות עדיין מתעצבים והחיים מלאים באתגרים ובהחלטות.
החוקרים עקבו אחרי סטודנטים באוניברסיטה בסין בשני גלי מדידה במרחק של שישה חודשים. המשתתפים מילאו באינטרנט שאלונים על מניעי האושר שלהם ועל שתי אסטרטגיות ויסות נפוצות: הערכה מחדש קוגניטיבית ודיכוי ביטוי רגשי. הנתונים נותחו במודלים סטטיסטיים מתקדמים, תוך בקרה על גיל ומגדר, כדי לבדוק מה באמת צופה את העתיד ומה נשאר נחלת ההווה בלבד.
