כשמורה הופכת את השיעור למשחק, עם נקודות, חידונים מוגבלי זמן ולוח תוצאות שמוצג לכל הכיתה, האם מה שקובע את חוויית הלומדות הוא הטכנולוגיה, או דווקא היחסים שנבנו בין המורה לתלמידות? השאלה הזו חשובה במיוחד בהקשרים שבהם המורה נתפסת כסמכות עליונה והתלמידות רגילות לנקוט עמדה פסיבית, כמו בכיתות אנגלית באקדמיה בכווית, שם גם יוזמות דיגיטליות לאומיות מעודדות שימוש בכלים כאלה.
המחקר בוחן את הקשר בין רפורט, כלומר איכות הקשר האישי בין המורה לתלמידות, לבין שני מרכיבים מרכזיים בלמידה: מעורבות ומוטיבציה. ההקשר הוא קורסי יסוד באנגלית בקרב סטודנטיות בוגרות שאינן מתמחות בשפה, לאחר תחרות גמיפיקטיבית בסוף הסמסטר שבה רק שלוש מצטיינות בכל כיתה זכו בפרסים.
החוקרת, שהייתה גם המורה, חילקה שאלוני סקר ל-72 סטודנטיות משתי כיתות, ובדקה באמצעות ניתוחים סטטיסטיים אילו גורמים קשורים לתחושות שהן דיווחו עליהן. בנוסף התקיימו ראיונות עומק עם 12 מהן, שהתבקשו לתאר במילותיהן איך חוו את המשחק, את התחרות ואת היחס שקיבלו. השילוב בין המספרים לבין הקולות של הלומדות מאפשר להבין לא רק מה קשור למה, אלא גם איך התחרות נראית מבפנים, ואילו הנחות על מוטיבציה ועל יחסי מורה ותלמידה אולי לא מחזיקות בכל הקשר תרבותי.






